הבחירה בהפרעת אכילה

נשים הלוקות בהפרעות אכילה מתעקשות על האמירה הזאת :"אני זאת שבחרתי בהפרעת האכילה", במיוחד אלו שלוקות באנורקסיה.
לביטוי "בחירה" יש משמעויות רבות עבור אלו שמתעקשות עליו. לכאורה: "אני שולטת בהפרעה ולא היא בי". אם זאת בחירה "אוכל להפסיק לכשארצה".
במונח בחירה יש יותר כבוד עצמי או הערכה עצמית לעומת ההשאבות לתהום חשוכה אליה הן נקלעות בזמן קושי ומצוקה ופונות "לעזרת" הפרעת האכילה, כל אחת לפי סוג ההפרעה בה היא לוקה: צמצום ואו צום. הקאות, משלשלים, ספורט מטורף או אכילה עד אובדן הכרה כמעט.
אי שם בתחילת "הקשר" עם הפרעת האכילה נוצרה הפניה אל הפרעת האכילה מתוך מחשבה שאם אשפר את מצב גופי ואחוש טוב עם עצמי אשפר גם את מצב הנפש. וככל שזה לא קרה התעצמה משאלת הלב שאכן זה יקרה והאושר המיוחל אמנם יגיע. בשלב כלשהו מאוחר יותר הפכה ה"פניה" ל"בחירה" כי אי אפשר היה לוותר על זמינות ההקלה וההשכחה של הסבל והכאב שיוצרת הפרעת האכילה, אבל זוהי מחלה. לכן אני נוקטת בניסוח שונה (שמעורר ויכוחים כמובן) : לא בחרת , נבחרת .
הבחירה צריכה להיות מיוחסת למאבק הקשה להחלמה , להשתחרר "מפיית המפלצת" שמפתה אותך להשאר בחיקה. אסיים במילים של מטופלת שהבהירה לי היטב את הנושא: "מי שמספרת לך שזאת בחירה לסבול את הסימפטומים ,במיוחד בתחילת הדרך, היא משקרת לך ולעצמה".