מדוע טיפול באמצעות אומנות וכיצד יוצרים קשר ראשוני.

נערות מתבגרות שמגיעות לטיפול באומנות בהפרעות אכילה מדווחות על קושי לבטא במילים מצוקות ותחושות שמזינות את הפרעת האכילה שלהן.

אחד ההסברים לכך נובע מהרבה שאלות ותהיות ללא מענה שהולכים ומתרבים עם הזמן:

מדוע אני לא מקובלת?

למה אני לא מוזמנת למסיבות?

למה אני לא מצליחה בלימודים מדוע אני לא מסוגלת לשמור על רצף של קשר עם חברות?

למה אני לבד בהפסקות ומה דפוק אצלי?

בשלב הבא השאלות שנותרות אילמות בגלל הקושי לבטא אותן במילים הופכות ל"מסקנות":

אני דפוקה, אני כשלון, משהו לא בסדר אתי.

אני דוחה ואף אחד לא אוהב אותי.

מכאן תתעורר המחשבה והנסיון לשפר את מראה הגוף (ולא תמיד יש צורך בכך) מתוך תקוה שגם הנפש תשתפר ואז ייטב לה.

אחד מהפחדים הרבים של הבנות הלוקות בהפרעות אכילה הם שהמטפלת "תקח" להן את הפרעת האכילה שהיא הדבר היחיד שעוזר להן לשרוד בתוך ים הסבל הבלתי נגמר.

במפגשים הטיפוליים הראשונים בעזרת אומנות אני נותנת ראשית מקום למצוקות ולקושי הרגשי. הדבר נעשה בעזרת תרגילים שבהם ניתן לתרגם את הקשיים לצבעים ולצורות. לתחושתן, הציור פחות ישיר ומאיים וחושף ובאופן הזה נוצרת שפה ציורית שמדברת את הקושי שיתורגם אחר כך גם למילים.

כך תיווצר ברית טיפולית ביני ובין המטופלת כשאני נעזרת בהסבר המילולי שלה של הצבעים ולומדת להכיר את עולמה הפנימי(שחור זה כעס. או דכאון חום זה צמיחה או גועל נפש וכו').